בזכות מסירות נפש

הגאון הגדול רבי אהרון לייב שטינמן שליט"א

התקבץ כאן ציבור גדול, שרובם באו ממדינה כזאת שכל כך הרבה שנים היו רחוקים מיהדות ומתורה, והיו תחת ממשלה שרצתה להכרית כל שם של יהדות, שם של דת, ובעצם היתה נגד כל הדתות, אבל בעיקר סבלו מזה היהודים, וזה הי' נס גדול שאחרי זה חזרו בנים להקדוש ברוך הוא, אחרי שהיו כ"כ רחוקים וכל גזירות רעות היו עליהם באופן ממש נורא. כל אחד שלימד תורה, לימד תינוקות של בית רבן, או שעשו ישיבות, וכל מי שעשה משהו של יהדות, הי' עליו גזירות עם עונשים נוראים, כמו עשר שנים גלות לסיביר ועוד כאלה דברים. נורא ואיום! ובאמת הצליחו לדאבונינו להחטיא את החלק הכי גדול של הכלל ישראל שהיה שם, ואלה נשארו שם.

וזהו נס גדול שנשאר עדיין שארית הפליטה שחזרו ורוצים שוב לחזור ליהדות, לחזור שוב לתורה, לחזור שוב לרבונו של עולם, לאבינו שבשמים. זהו נס גדול!

והנה מצינו בספר הלבוש שמסביר מה ההבדל בין חנוכה לפורים, שהרי בעצם יש שני דברים שקרו בבית שני, ואת שניהם חז"ל התקינו – "פורים וחנוכה". והנה בפורים יש דין משתה ושמחה ובחנוכה אין דין משתה ושמחה.

ומסביר הלבוש שבפורים הגזירה היתה על האנשים ולא על התורה, שרצו להרוג את היהודים, ולא היה חשוב אם שומר תורה או לא ושומר תורה. הגזירה היתה להרוג את היהודים, והי' נס וניצולו. אך בחנוכה הי' דבר אחר: הם לא רצו להרוג יהודים אלא רצו לעקור את התורה, את היהדות. ואם ירצה להיות ח"ו כמו המתייוונים, לא קרה לו שום דבר, כי רק לעקור את התורה רצו. לכן היות ובפורים הגזירה היתה על הגופים, אז עכשיו שניצלו, עושים משתה ושמחה. אבל בחנוכה, אומר הלבוש, היות ורצו לעקור את הדת, לא עושים משתה ושמחה, רק "להודות ולהלל".

ובאמת קשה קצת: אמנם נכון שבפורים רצו להרוג את היהודים, לא את הדת, אבל בכל זאת רואים שצריך גם להודות ולהלל: הגמ' אומרת שקריאת המגילה זה כמו הלל, קרייתא זו הלילא! אבל עכ"פ, בפורים לא נזכר כ"כ הענין של "להודות ולהלל" כמו שבחנוכה. ואפילו שיש מגילה שזה כמו הלל, אבל סוף כל סוף לא מודגש כ"כ.

ולמה זה? אפשר לומר פשוט, הרי חז"ל אומרים "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו" ולא רק המחטיאו יותר מן ההורגו, אלא כתוב גם שכבוד רבו וכיבוד אב, כבוד רבו קודם, כי זה מביאו לחיי עולם הזה וזה מביאו לחיי עולם הבא, ולהיפך ג"כ.

ולכן, על מה שרצו להכרית את כלל ישראל בגוף, לא הוצרכו למסירות נפש וגם לא היה מועיל לעשות מסירות נפש, רק להתפלל, והקב"ה עזר. אבל כאן שרצו להכרית את כלל ישראל מהתורה, לא הי' מועיל "סתם תפילה", אלא צריך "מסירות נפש". ובאמת לולי זה שהחשמונאים מסרו את נפשם, מי יודע מה הי' קורה? לכן באמת הי' מסירות נפש של החשמונאים, וזה פעם שהיו מתי מספר של אנשים יכולים לעמוד כנגד אלפים אלפים של גויים, וזה שזכו היה בזכות המסירות נפש.

אבל עכ"פ ההלל וההודאה הנדרש אם ניצולו מחטא, זה הרבה יותר ממה שצריך להודות אם ניצולו מהחיים. הרבה יותר! כי כמו שגדול המחטיאו יותר מן ההורגו, כך גם זה.

וחס ושלום, אם כלל ישראל לא היו נלחמים כנגד מה שרצו להעביר על הדת, מי יודע מה שהי' נשאר, חלילה וחס?! ובאמת יש הבטחה כי לא תישכח מפי זרעו, ואכן הי' אלה שמסרו נפשם ועי"ז כלל ישראל ניצולו.

אבל עכ"פ ההלל וההודאה זה במיוחד דווקא איפה שהי' כוונת היוונים לא להרוג אלא רק לקרב אותם לתרבותם ולומר להם אחינו אתם, כדי שילמדו מהם ויעשו כמותם – כמו המתייוונים. וזה הדבר הכי גרוע! – ולכן ההלל וההודאה שיש על זה אין השוואה להצלת הגוף, ולכן מודגש כל הענין של חנוכה רק "להלל ולהודות".

אותו הדבר צריך לומר לאנשים שבאו ממקום כזה שכמו שביוון היוונים רצו לעקור את הדת, שם ג"כ רצו לעקור את הדת – ולדאבונינו חלק גדול באמת הכריחו ורוב כלל ישראל שם נשארו בלי דת, בלי תורה, בלי יראת שמים, ואין להם שום זיק של יהדות.

וברוך השם אלה שניצולו, כמה הם צריכים להודות ולהלל, שירגישו את האושר שיש להם שברוך השם הצליחו לחזור לאביהם שבשמים – וזהו האושר הכי גדול! וזה ילווה אתכם תמיד, תחשבו את זה, שאתם אנשים "מאושרים" באושר הכי גדול ששבתם אל אבינו שבשמים, ותוכלו לקיים את המצוות, ותקיימו באמת את המצות, תלמדו את התורה, תלמדו את הילדים שלכם שיהיו יהודים טובים, שיגדלו בתורה ויראת שמים, אז תהיו מאושרים תמיד.

והקב"ה יעזור באמת שכל כלל ישראל יוושע בקרוב, ויוכלו באמת להגיד הלל בבהמ"ק בזמן שהקב"ה ישיב לנו את הבהמ"ק ונזכה לעבוד שם את הקב"ה באהבה וביראה, וזה יהי' התכלית האמתי שהקב"ה יעשה לנו, הקב"ה יזכנו שנזכה בקרוב לגאולה האמתית.

"יתד נאמן"